תנ"ך על הפרק - דברים לב - טור הארוך

תנ"ך על הפרק

דברים לב

185 / 929
היום

הפרק

שירת האזינו, צווי על משה למות

הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃הֲ־לַיְהוָה֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דּוֹר־וָד֑וֹר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ׃יְהוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר׃יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־במותיבָּ֣מֳתֵיאָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ׃וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם׃מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣ינוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהוָ֖ה פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת׃כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָתֻ֖ם בְּאוֹצְרֹתָֽי׃לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃כִּֽי־יָדִ֤ין יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃כִּ֠י לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ. י"מ השמי' המלאכים שוכני שמים והארץ יושבי הארץ. וי"מ על עדות המטר שהוא מהשמים ועל הארץ שתתן יבולה. והנכון שהוא שמים וארץ ממש שדרך הפסוקים להעיד בדבר הקיים ועומד לעולם וכן שמעו הרים את ריב ה'. ומשה אמר האזנה על השמי' ושמיעה על הארץ וישעיה אמר בהיפוך שמעו שמים והאזיני ארץ לפי שלשון אזנה נופל בדבר הקרוב לאדם ומשה שהיה קרוב לשמים אמר בהם אזנה וישעיה שהיה קרוב לארץ אמר בה לשון אזנה: יערוף כמטר לקחי. פי' ר' אברהם ירד כמטר לקחי פי' למודי כמו כי לקח טוב נתתי לכם: תזל כטל אמרתי. כפל הדבר לחזוק כדרך הנבואות והתפלל משה שיהיו דבריו כטל ומטר שלא ישובו ריקם כי אם הרו' את הארץ והטעם שיעשו דבריו בלבות השומעים כמעשה הגשם בארץ להולידה ולהצמיחה: הצור תמים פעלו. כתב ר' אברהם התחיל בזה להודיע כי כל מה שאירע לישראל בעבור מעשיהם הרעים הי': פעלו. כתב ר' אברהם כי כל מפעל חסר בעבור הצטרכו לאשר היא למעל' ממנו לבד מפועל השם הנכבד: כי כל דרכיו משפט. שלא ישתנו רק הם על משפט אחד אבל כל הנבראים ישתנו מעשיהם כפי צורכיהם ומעשה השם לכבודו בגבורה כפי החכמה: אל אמונה. הוא לבדו יש לו גבורת אמת כי כל גבורה לגבורים היא מקרה ומיד אחר: ואין עול. שכיון שהוא אל אמונה לא יתכן שיעשה עול: שחת לו לא בניו מומם. פי' הרמב"ן מומם שחת אותם לו עד שקראם לא בניו פי' שאינם עוד בניו: דור עקש ופתלתול. מפרש הטעם שלא בא חסרון במפעל מעלת הצור כי הוא תמים לעולם ולא יבא בו חסרון אבל מומם הוא המשחית אותם לפני אויביהם: עם נבל ולא חכם. פרש"י ששכחו הטוב שעשו להם וכו'. והרמב"ן כתב ואנקלוס תרגם דקבילו אורייתא עשהו מן נבול תבול שפירש בו מלאה תלאה פי' עם שנלאו בעשיית התורה ולא יתחכמו במה שהוא לטוב להם כל הימים. ור' אברהם אמר נבל במעשה ולא חכם בלב. ולפי דעתי העושה טובה חנם נקרא נדיב ומי שמשלם רעה למי שהטיב עמו נקרא נבל והוא שאמר לא יקרא עוד לנבל נדיב כי הוא הפכו ולכך אמר על נבל הכרמלי ונבלה עמו שגמל רעה לדוד שהטיב עמו ולכך אמר הלד' תגמלו זאת על הטובה שעשה לכם. עם נבל שהוא משלם רעה תחת טובה. ולא חכם לדעת כי לנפשם יגמלו הרעה ולא לאל כענין שנא' אם חטאת מה תפעל בו וגו': בהפרידו בני אדם. יש מפרשים בהפרידו בני אדם בימי דור הפלגה שנפצה כל הארץ: יצב גבולות עמים. ארצות שבעה עממים למספר בני ישראל: וישמן ישורון. ישראל שהיה ישר: וינבל צור ישועתו. כתב הרמב"ן פי' ר' אברהם שגרם לחלל את השם שאמרו בגוים שלא יוכל להושיע. ואינו נכון שעדיין מספר חטאיהם ואינו מזכיר עונש ונקמה שיעשה בהם עוד ויאמ' אסתירה פני מהם. והנכון כאשר פי' למעלה כי הנבלה תשלום רעה תחת טובה אמר שנטש אלוה שבראו בעבור זרים וינבל בפיו ובמחשבתו צור שהיה מושיעו לומר שאין בעבודתו רק גמול רע כי בעובדם הזרים יהיו' טובי' וישבעו לחם ובעובד' הצור יהיו נבזים ושפלים לכל העמים: מכעס בניו ובנותיו. כתב הרמב"ן הזכיר כאן הבנות מה שאין דרך לעשות כן כי לעולם מזכיר הבנים והבנות בכלל אלא רמז הוא כי יהיה בדור החרבן רשע הנשים ופשעיהם גדול מאוד להכעיסו כי היו נצמדות בע"ז ביותר והן מפתות האנשים כאשר מפורש בדברי ירמיה: ויאמר אסתירה פני מהם. כתב ר' אברהם ויאמר השם אל לבו או אל המלאכים אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם פי' אסתירה פני מהם בעבור שאני רואה מה יעשו באחרונה. והנכון שהוא כפשטו ואראה מה יעשו באחריתם כאשר צר להם: מזי רעב. פי' ר' אברהם שרופי רעב כמו למזא לאתונא: ולחומי רשף. אכולי [רשף] עוף כמו ובני רשף יגביהו עוף. והנכון שהם ד' שפטים הרעים והם רעב וזהו מזי רעב ולחומי רשף וקטב מרירי זה הדב' ושן בהמו' חיה וחרב מחוץ תשכל חרב. והנה יהיה פי' רשף כמו רשפי' והטעם שיתחמם הבשר מהאויר. וקטב כמו הכרתה. מרירי מרירו' באויר כמו כמרירי יום: אמרתי אפאיהם. כתב הרמב"ן אמרו המדקדקים אפזר' בכל פאה ולדעתי שהיא מלה מורכב' כאשר הזכירו בסיפרי ופירושה שאשיתם במקום ובענין שיאמרו עליה' גם אי הם לומר שלא ישאר להם שם ושאר בגוים ולא יודע מקומם איה ורומז לגלות עשרת השבטים שגלו לנהר גוזן שחכמים קורין לו סנבטיון ופירושה אשחיתם כי יש לפרשה לפי הענין שאומר אחריו אשביתה מאנוש זכרם: לולי כעס אויב אגור. כתב הרמב"ן מזה הפסוק יורה כי בגלותם עתה תמה זכות אבות שהפסוק אומר אשביתה מאנוש זכרם שלא יהיה להם זכר בעמים ולא יהיה להם הצלה מידם רק בעבור שמו הגדול והטעם בטענה הזאת לא מפני שרוצה להראות כוחו לעמים כי כל העמים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו אבל הענין הוא כי השם ברא האדם בתחתונים שיכיר בוראו ושם הרשות בידו להרע או להטיב וכאשר חטאו וכפרו בו כלם ולא נשאר רק העם הזה המיוחד לשמו ופירסם באותות ומופתים שעשה בשבילם כי הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים ונודע בזה לכל העמים והנה אם ישוב ויאבד זכרם ישכחו העמים את אותותיו ואת מעשיו ולא יסופר עוד בהם ואם אדם יזכיר אותם יחשוב כי היה כח מכחות המזלות והכוכבים וחלף ועבר והנה תהיה הבריאה באדם בטלה לגמרי שלא ישאר בהם יודע את בוראו ועל כן ראוי מדין הרצון שהיה בבריאת העולם שיהיה רצון מלפניו להקימם לו לעם כל הימים כי הם הקרובים והיודעים אותו מכל העמים. וזה טעם כי ידין ד' עמו ועל עבדיו יתנחם שיזכיר להם ברחמים כי הם עמו ויזכור כי הם עבדיו יעמדו לו בגלותם כעבדים לסבול הצרות והשעבוד: לו חכמו. פי אילו חכמו הגוי הזה שישכילו כי השם פעל כל זאת לישראל בעבור עוונם אז יבינו לאחריתם כי כן יעשה השם להם בעבור עוונם. פי' ישכילו הנס איכה ירדוף אחד ממנו אלף של ישראל. אי נמי איכה מתחלה רדפו אחד מישראל אלף ממנו ועתה צורם מכרם: אשר חלב זבחימו יאכלו. כתב הרמב"ן אמר לשון רבים יאכלו ישתו לאלהימו שהוא רבים ואצל העמים רבים הם. לכך אמר: ראו. עמים כולם: כי אני אני הוא. יחיד: ואין אלקים עמדי. לעזור ואין כנגדי להציל ולמחות בידי מלעשות כל רצוני להמית ולהחיות ולמחוץ ולרפוא. ור' אברהם אמר אני אני הוא פי' אני הוא ולא אשנה אני שהמתי את ישראל ואני אחיה אותם הם ינצלו ואין מציל אתכ' מידי. ורבים אמרי כי מזה הפסוק נלמוד חיי העול' הבא וראיי' שיאמר תחלה אמית ואחר כך אחיה וכן אמר מוריד שאול ויעל: וכפר אדמתו עמו. פי' ר' אברהם יש אומר שהוא חסר וא"ו והטעם אדמתו ועמו. ובדרש כי הארץ תכפר בעד עמו. ולפי דעתי פי' יכפר על אדמתו מי עמו פי' שישראל יעשו נקמה בגוים והם יכפרו על ארץ ישראל בעבור הדם ששפך בה כמו ולארץ לא יכופר. או פי' וכפר אדמתו יטהר אדמתו כמו וכפרתהו וכן אמר יחזקאל על סוף המלחמות וטהרו בארץ והנה ישראל יטהרוה. כתב הרמב"ן והנה השירה הזאת אשר הוא בנו לעד אמת וכו' עד סוף הפרשה: הוא והושע בן נון. כתב ר' אברה' קראו הושע בשם שכל ישראל יודעים אותו כי מי ידע שכנה משה שמו יהושע כי אם קרואי מועד לבדם ודרך הדרש ידוע:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך